פֶּרַח וְעָנָן חייתי כמו ציפור. בימי הקיץ הייתי נודד לאיזורי הים. נמצא בספיגה של שמש ישירה ומים מלוחים. הייתי מרחף.. נותן לניצוצות האור ושל הרגעי לעבור דרכי, להיספג בי לרגע. זה היה מטעין אותי באנרגיית חיים ופליאה מהעולם הזה. הייתי נוחת בקנים של אחרים, מרגיש בהם מיד בבית, קופץ מקן לקן בהתאם לעונה. נופים אחרים, דרכים חדשות. קרוב ורחוק. ללא התחייבות גדולה. תחושת החופש איפשרה לי לראות את הענן משתלב בפרח. פרח מתמוסס בענן. שמים כחולים וגדולים ואופק אינסופי. והמצלמות שלי טיילו איתי. השבורה הזאת שאף פעם לא מפקסת, החצי פריים, הגדולה והאיכותית... דרכן תפסתי את התנועה ואת האור ברגעים ההם. ועכשיו אני לא מרגיש את החיים האלה יותר. נראה שאני עובר תהליך פרידה מהחיים שהיו לי, כך זה מרגיש לפחות. שכרתי בית שהגיע ריק. אני ממלא אותו בחפצים, מיטה, ספה צלחות... דברים שלי. אני כאן בכוונה להישאר ולא לעזוב. המצלמות נחות על המדף בינתיים. וכבר עברו איזה 3 שבועות, זה עדיין לא מרגיש כמו בית. אני לא ממהר לחקור את האזור, לפתח קשרים ואני בעצם רוב הזמן נמצא בתוך המקום הזה שלי ולא רוצה לעזוב אותו. נ.ב התחלתי את המחברת הזאת מימין לשמאל, מה שלא תמיד אופייני לי, וכתתבי בעברית. אני כותב את המילים האלה כי אני צריך סיפור בחיים שלי.